באחד השבועות האחרונים פונו לבית החולים בילינסון שני חיילים, שנפצעו קשה מאוד בעזה. הראשון היה בסכנה לאובדן רגל. השני חטף רסיס בחוט השדרה. "הוא הגיע עם רסיס קטן, שקרע את חוט השדרה שלו בגובה בית החזה, פגיעה שמשמעותה שיתוק בגפיים התחתונות", אומר פרופ' יונה קוסאשוילי, מנהל המחלקה האורתופדית בבית החולים. "אם הרסיס הזה היה פוגע רק שני מילימטר ימינה, הכול היה בסדר".
שני הפצועים הובהלו לחדר ניתוח. אחרי טיפול ראשוני, התפנה פרופ' קוסאשוילי לשוחח עם בני המשפחות, שהמתינו במתח לשמוע מה מצב יקיריהם. "הייתי צריך לבשר בשורות לשתי משפחות. למשפחה אחת בשורה טובה, שהצלחנו להציל את הרגל של בנם ולא נצטרך לכרות אותה, ולשנייה בשורה רעה: שיש סיכוי גבוה מאוד שילדם יהיה משותק. שתי המשפחות התנהגו באצילות נפש, נאחזו קודם כל בדבר הטוב, שהבן חזר חי מהצבא. לצערנו הרב, במקרה של הפגיעה בגב לא הצלחנו והחייל יישאר משותק. במקרה הזה, הסטטיסטיקה ניצחה אותנו". צפו בסרטון הבא - הקרב שמנהל פרופ' קוסאשוילי על חייהם ועל איכות חייהם של הפצועים:
פרופ' יונה קוסאשוילי נלחם על הרגליים של חיילים שנפצעו בעזה
(כתבת: שרית רוזנבלום | צילום: דוברות בילינסון | עריכה: שי קנפו)
שלושת החודשים האחרונים עמדו בבית החולים בילינסון מקבוצת כללית, כמו בכל בתי החולים בישראל, בסימן בשורות, טובות ורעות. פצוע רודף פצוע, משפחה רודפת משפחה. בשורה רודפת בשורה.
"חוויית הפציעה היא קשה", אומר קוסאשוילי. "גיבורי המלחמה, שנלחמים באומץ ובתעוזה, מטופלים בבית החולים תחת אורות ניאון, ברעש, ובמצב של אי-ודאות. כשאני יכול לומר לפצוע במצב כזה 'אתה תהיה בסדר', זו זכות מאוד גדולה.
"אחד הדברים שחשוב לי להבהיר לפצועים הצעירים הוא שהחיים שלהם ניצלו. זה קודם לכל. אחר כך – תילחמו על הגף שלכם. ההחלמה מפציעה כזו היא תהליך ארוך. לפעמים היא נמשכת שנה ומחייבת ניתוחים חוזרים. יש פצועים שעוברים שמונה או עשרה ניתוחים. כל פעם מתקנים משהו נוסף. הפצוע עובר תהליך של כעס, של אבל ושל תסכול. אחרי זה יש השלמה. בסופו של דבר, הרוב מקבלים את זה וחוזרים לחיים. תוצאות השיקום של חלק מהפצועים האלה מדהימות".
אפורים אבל נלחמים
כ-600 חיילים הגיעו עד היום לבילינסון, 90 אחוז מהם סובלים מפגיעות אורתופדיות וטופלו במחלקה של פרופ' קוסאשוילי, מה שאומר שאנשיו והוא נמצאים במצב מתמשך של מלחמה, לא רק על חיי הפצועים האלה, אלא גם על איך ייראו בהמשך. כל פגיעה כזו, גם הקטנה ביותר, נושאת פוטנציאל משמעותי לנכות ולסבל.
"ברפואה יש את החלקים היותר נוצצים, כמו כירורגיית לב והשתלות, שהם כמו הטייסים והיחידות המובחרות", הוא אומר. "אנחנו, האורתופדים, יותר גולני, הנדסה קרבית ושריון. לכאורה אפורים, אבל נלחמים יום-יום. בסופו של דבר, אנחנו קובעים את איכות החיים של הפצועים האלה. יש הרבה פגיעות מרפק שנשמעות לכאורה קלות אבל הן מאוד לא פשוטות, מכיוון שהמרפק הוא מרכיב מרכזי באיכות החיים שלנו. אדם עם פגיעה עצבית במרפק לא יכול להקליד על המחשב. ראינו המון פציעות שדורשות שחזור של המרפק למצב תפקודי ושיקום מאוד ממושך".
3 צפייה בגלריה
"היו פצועים עם פגיעות קשות ביותר שהצלחנו להציל מכריתה". פרופ' יונה קוסאשוילי
(צילום: ריאן פרויס)
קצב ההגעה של הפצועים נע בין שניים לתשעה ביום. "לפעמים נוחתים כאן ארבעה מסוקים", אומר קוסאשוילי. "חייבים להיות מסוגלים לרכז מאמץ, וגם לשמר אותו לאורך זמן, לשמר את הכוחות להמשך".
המערכה הנוכחית שינתה את אופי הפציעות בשדה הקרב: חלק גדול יותר מהפצועים שורדים היום בזכות מיגון משופר ואמצעי טיפול טובים וזמינים יותר בשטח. מחיר ההישרדות הוא עלייה בפגיעות גפיים.
"בהגדרה, 70-60 אחוזים מהפצועים בכל מלחמה סובלים מפציעות אורתופדיות. בעזה שיעור הפציעות האלה אפילו גבוה יותר, בגלל שהמיגון שלנו באזור הראש ובית החזה והבטן השתפר בזכות האפוד הקרמי והקסדות הטקטיות החדשות. לכן האורתופדיה מאוד דומיננטית. אין כמעט פצוע שאין לו בעיה כזו.
"בגלל שהשימוש בחוסמי עורקים, שנועדו לעצירת דימומים בשטח, כבר לא מוגבל לרופא או חובש פלוגתי, כל לוחם שנפצע ומסוגל לכך מניח לעצמו חוסם עורקים מאוד חזק על רגל או יד שמדממות", מסביר קוסאשוילי. "מבחינת הדימומים, שהם הגורם מספר 1 למוות בשדה הקרב, זה עושה את העבודה. מצד שני, זה מפעיל לחץ משמעותי על העצבים, לפעמים ממש מועך אותם, ולכן יש החמרה בפגיעות של הרקמות".
"צריך לוודא איזה דימום באמת מחייב התקנת חוסם עורקים ובאיזה יספיק לחץ מקומי. לפעמים אפשר לעצור גם דימום מפחיד באמצעות לחץ בלבד. המפתח להימנע מסיבוכים כאלה הוא פינוי מהיר, עדיף תוך שעה, לבית החולים. כשזה מתבצע, הסכנה לאיבוד הגף קטנה מאוד"
את חוסם העורקים צריך לשחרר מהר ככל הניתן. אבל ב-7 באוקטובר חלק מהפצועים שכבו הרבה מאוד זמן בשטח עם חוסם שגרם נזק בלתי הפיך והביא לכך שאחת הגפיים תיכרת. עם זיהוי הבעיה, התריע עליה קוסאשוילי בפני חיל הרפואה. "לשמחתי הם הקשיבו ועשו את השינוי הנדרש. הפגיעות האלה קצת פחות בולטות עכשיו, אבל זו עדיין בעיה.
"צריך לוודא איזה דימום באמת מחייב התקנת חוסם עורקים ובאיזה יספיק לחץ מקומי. לפעמים אפשר לעצור גם דימום מפחיד באמצעות לחץ בלבד. המפתח להימנע מסיבוכים כאלה הוא פינוי מהיר, עדיף תוך שעה, לבית החולים. כשזה מתבצע, הסכנה לאיבוד הגף קטנה מאוד".
פרט לפינוי מהיר, שלא תמיד מתאפשר תחת אש, מה עוד אפשר לעשות כדי למנוע פגיעות כאלה?
"זו סוגיה שחיל הרפואה חייב לחשוב מה הוא עושה איתה. צריך לכנס ועדה רצינית של ענף טראומה, שם יודעים לעשות את הדברים האלה ולתת עצות מאוד ברורות: זה כן, זה לא. אחד הדברים שאפשר לעשות הוא להתקין את חוסם העורקים ועם ההעברה למקום בטוח, להוריד אותו כדי לבדוק את מצב הדימום. אל תשאירו את חוסם העורקים עד בית החולים.
"אולי את הבדיקה יכול לעשות הרופא או הפרמדיק במסוק? אולי חוסמי עורקים פחות אגרסיביים יעשו את העבודה בפחות סיכונים? אלה דברים שצריך לחשוב איך עושים אותם נכון כדי למזער את הנזק. אין כאן שום ביקורת. בשטח אין זמן לבדיקות. אתה רוצה להציל חיים. אף אחד לא רוצה לאבד חייל כי פחדת שתגרום לו נזק עצבי. צריך להשקיע מחשבה אמיתית איך באים עם המלצות יותר טובות".
"היה פצוע מגולני, שכף הרגל שלו הייתה תלויה על בלימה. נאלצנו לכרות לו חצי מכף הרגל, אבל לא את כולה. מבחינת דריכה יש לזה משמעות אדירה. לאט לאט העלינו אותו על המסלול. אנחנו משתמשים בכל הרזרבות של הגוף, נלחמים על כל רגל"
טווח הפגיעות האורתופדיות של החיילים נע מפגיעה באצבעות, דרך עצמות האגן והמרפקים ומגיע גם לקטיעות גפיים. מתחילת המלחמה היו כמה עשרות כאלה, חלקן גבוהות ומורכבות מאוד לטיפול ולשיקום. במקרים אחדים בוצעו כריתות של שתי הרגליים. מחלקות השיקום מלאות היום בחיילים קטועים, שלומדים ללכת מחדש.
"זמני הפינוי אחראים לחלק מהקטיעות", אומר קוסאשוילי. "כשפצוע מחכה שבע-שמונה שעות בשטח הוא מגיע למצב של כריתה. יש חייל שהגיע אלינו עם גף מרוטש. לא הייתה לנו ברירה אלא להוריד אותו. זה היה קורע לב, לראות בחור צעיר שגזרת עליו נכות כזו. מצד שני, היו פצועים עם פגיעות קשות ביותר שהצלחנו להציל אותם מגורל דומה. אלה ניתוחים מורכבים, שאורכים עשר שעות ויותר.
3 צפייה בגלריה
"יש פצועים שעוברים שמונה או עשרה ניתוחים". פרופ' יונה קוסאשוילי בחדר הניתוח
(צילום: שאול גולן)
"היה פצוע מגולני, שכף הרגל שלו הייתה תלויה על בלימה. נאלצנו לכרות לו חצי מכף הרגל, אבל לא את כולה. מבחינת דריכה יש לזה משמעות אדירה. לאט לאט העלינו אותו על המסלול. אנחנו משתמשים בכל הרזרבות של הגוף, נלחמים על כל רגל".
ואם זה לא מצליח?
"יש היום פרוטזות מצוינות. ועדיין, רגל תמיד יותר טובה מפרוטזה. אין פרוטזה שתחליף את הרגל בצורה אבסולוטית. יש גם עניין של דימוי גוף. בחור צעיר או אישה צעירה בלי רגל זה עניין לא פשוט".
מתייחסים לרסיסים
ב-7 באוקטובר הבין פרופ' יונה קוסאשוילי, לשעבר רופא ביחידת שלדג, שמשהו רע מאוד קורה. לקח בערך שעה עד שיצא מההלם מול הטלוויזיה ועבר למתקפה. "ברגע שהודיעו לנו שמתחילים לפנות אלינו פצועים התייצבו כאן למעלה מ־15 אורתופדים".
הדרמה הלאומית לא פסחה גם על המנהל הבכיר. "הגיע אלינו קצין בשלדג, שהוריו פינו אותו מאחד מבתי החולים בדרום, כי הפציעה שלו לא נחשבה דחופה. כשהיה בהתאוששות, הגיעו קצינים שהכרתי מהיחידה לבקר אותו, וסיפרו לי שלוחם שהיה חייל שלי נהרג. כרופא ששירת שם אני מבין את המורכבויות של המשימות שלהם. זה היה בוקס בבטן. האישי והלאומי, הכול התערבב".
זו לא הפעם הראשונה שקוסאשוילי (53), רב-אמן בשחמט כשהוא לא בחלוק לבן, נלחם בפציעות מלחמה. במלחמת לבנון השנייה היה רופא חטיבתי בקריית שמונה. "חצי מההרוגים והפצועים של הצבא היו אצלי. היו לנו 12 אר"נים (אירוע רב-נפגעים). האחריות שלי הייתה לטפל בפצועים בשטח ולשים אותם על מסוק. היום אני זה שמוריד אותם ממנו".
כששירת בענף טראומה במפקדת קצין רפואה ראשי היה שותף לפיתוח הקסדות הטקטיות, שהחיילים שלנו נלחמים איתן היום. "הקסדות הישנות של צה"ל נתנו הגנה מסוימת מרסיסים", הוא מספר. "אבל קליע היה חודר אותן בקלות. מיפינו באבו-כביר את מי שנהרגו מקליעים בראש, וראינו איפה הפגיעות מרוכזות. שטח של 30 אחוז מהגולגולת חטף 80 אחוז מהפגיעות.
3 צפייה בגלריה
זמן הפינוי מהשטח לבית החולים קריטי. תיעוד מפינוי פצועים על ידי מסוקי החילוץ ויחידה 669
(צילום: דובר צה"ל)
"אין מיגון אבסולוטי, אי אפשר למגן את כל הקסדה, כי היא תשקול חמישה קילו. הבנו שצריך למגן את האזורים המסוכנים יותר, ולרדד את השאר. ב-2006 התחלנו יחד עם חיל חימוש עבודה של עיבוי הקסדות הטקטיות, במקומות מועדים יותר לפציעה. כיום יש אזורים שהקסדה נותנת בהם הגנה טובה בפני קליעים".
מה השתנה מאז בטיפול הרפואי בפצועי מלחמה?
"הצבא התקדם ביכולת שלו לתת רפואה טובה בשטח. בנוסף, נוכחנו לדעת, למשל, שההתייחסות לרסיסים צריכה להשתנות. אם בעבר לא היינו נוגעים ברסיסים בבית החזה, היום שולפים אותם משם. יש לנו אמצעי הדמיה טובים יותר, ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו כירורגיה יותר אגרסיבית. לא נרדוף אחרי כל רסיס, אבל אם אפשר להגיע אליו - עושים את זה.
"זה שהיכולות שלנו השתפרו מאפשר לנו יותר מרחב תמרון. אנחנו מבינים יותר ולכן גם מעיזים קצת יותר. היום אנחנו הרבה יותר אגרסיביים בגלל הפחד שהרסיסים עושים פגיעות נסתרות. יכול להיות מצב שבו רסיס או קליע יפגע באחד מעורקי הרגל, ולא תמיד נראה את זה בהתחלה. כדי למנוע את זה, כל פצוע עובר הדמיה של כלי הדם בגפיים, לכל אורכם, לראות שלא פיספסנו כלום. למדנו גם על החשיבות של שיקום אקוטי מהיר. כשמגיעים חבר'ה שנפצעו יחד מעבירים אותם לשיקום יחד. החברותא עוזרת להם להתמודד עם הסיטואציה".
"יש כמות מטורפת של שברים. ריסוקים איומים של עצמות השכמה, מרפק, כתף. מומחים בעולם לא ראו דברים כאלה ולכן אין להם פתרונות. אמרו לנו, 'תחשבו על משהו'. ואנחנו אכן עושים את זה. יש הצלחות יפות וגם כישלונות"
המלחמה הנוכחית ומה שנלמד בה מבחינה רפואית, אומר קוסאשוילי, תכתוב את הפרקים הבאים בספרי האורתופדיה העולמיים. "יש כמות מטורפת של שברים. ריסוקים איומים של עצמות השכמה, מרפק, כתף. מומחים בעולם לא ראו דברים כאלה ולכן אין להם פתרונות. אמרו לנו, 'תחשבו על משהו'. ואנחנו אכן עושים את זה. יש הצלחות יפות וגם כישלונות".
במקביל, נמשכת כל העת העבודה על שיפור המיגון. אחד מלקחי המלחמה הנוכחית, הוא אומר, הוא להאריך את שרוול האפוד. "המיגון היום עושה עבודה נהדרת. הרבה חיים ניצלו בזכותו, אבל זה לא מספיק. היה לנו פצוע שאיבדנו אותו אחרי שכדור חדר את הזרוע שלו ומשם נכנס לבית החזה וחולל שם נזק נוראי. הוא מת מהפציעה אחרי שעתיים. לא יכולנו לעזור לו".
מה הפתרון?
"אי אפשר להלביש את החייל במדים של אביר. מצד שני יש אזורים שסטטיסטית אפשר למגן אותם בצורה טובה יותר. אחד האתגרים שאנחנו חושבים עליו עכשיו הוא יצירת מיגון גמיש לגפיים, עם בד מיוחד שיגרום לזה שהקליע יאבד הרבה מהאנרגיה שלו בדרך לגוף. ככל שהאנרגיה תאבד, הנזק שיגרום יהיה יותר קטן. אני משוכנע שבעתיד יהיו בדים מסיבים מיוחדים, שיאפשרו מצד אחד גמישות בהפעלה, ומצד שני ימסכו את הפגיעה של הקליעים".
בשעות המעטות שאתה לא בבית החולים, אתה עוד מתחרה בשחמט?
"זה חלק שוויתרתי עליו כרגע לגמרי, לצערי. הרפואה קודמת לכל".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
